ביהמ"ש העליון דחה ערעורו של מורשע בעבירות תקיפה מינית שונות

השופט א' א' לוי:

1.            בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ב' אופיר תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר), הרשיע את המערער במספר עבירות: אינוס, מעשה סדום, מעשים מגונים, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1), 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1), 379 בשילוב עם 382(ב)(1), ו-348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ביחד עם סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-13 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את שלוש המתלוננות נגדו בסכום כולל של 20 אלף ש"ח.

           הערעור מופנה כנגד חלק מההרשעה וכן כנגד העונש.

כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא

2.        כתב-האישום כלל שלושה אישומים, והערעור שבפנינו עוסק בראשון שבהם בלבד. באותו אישום נטען, כי את העבירות שיוחסו לו ביצע המערער במי שהיתה אותה עת אשתו (להלן: המתלוננת). על פי גרסה זו, כפה המערער את עצמו על המתלוננת בשנים 2001 עד 2003 וביצע בה עבירות מין, ובכללן מעשי אינוס ומעשי סדום, כנגד רצונה וחרף מחאתה והתנגדותה. באחד המקרים שהתרחש בסמוך לתאריך 26.10.02, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת שלה, וכתוצאה מכך נגרם לה דימום והיא נזקקה לטיפול רפואי. נטען, כי בהגיעם לבית החולים איים המערער על המתלוננת לבל תחשוף את אשר עולל לה, ולא - יהרוג אותה. במעשיו המשיך המערער גם  בדירה אחרת אליה העתיקו בני הזוג את מגוריהם. נטען, כי בשנת 2003 החל המערער מכה את המתלוננת, וללא הסכמתה היה מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, וכל זאת תוך שהוא נושך אותה בכל חלקי גופה.

3.        במרכז ראיותיה של המשיבה לעניין האישום הראשון עמדה, מטבע הדברים, עדותה של המתלוננת, במהלכה נחשפה תמונה עגומה של מערכת יחסים רוויה באיומים ובאלימות. המתלוננת העידה כי מראשית נישואיהם כפה המערער עליה לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שהוא מכה אותה ומתאכזר אליה. היא מסרה עוד, כי בתחילת הדרך הקדים המערער וביקש את הסכמתה לקיומם של יחסי מין אנאליים, אולם משנוכחה כי הדבר מסב לה כאבים, היא דרשה ממנו להרפות ממנה, אך לשווא ("הוא עשה בכוח... צרחתי ובכיתי ולא עזר לי... כי זה כאב לי.. אמרתי לו שיפסיק, אבל הוא לא רצה" (עמ' 16 לפרוטוקול). בהמשך הדרך, לא טרח המערער כלל לבקש את רשותה לקיומם של יחסי מין, ולטענתה נגרמו לה דימומים נוספים בפי הטבעת אשר חייבו טיפול רפואי. במשך תקופה ארוכה לא סיפרה המתלוננת לאיש אודות המעשים שביצע בה המערער, אולם לאחר מריבה קשה שפרצה ביניהם, ובמהלכה הוא הכה אותה וניסה להשליך אותה ואת תינוקם מהחלון, החליטה לחשוף את סודה.

4.        המערער התגונן במהלך משפטו בהכחשה של העבירות אשר יוחסו לו. עם זאת, הוא הודה כי באחד הימים קיים עם המתלוננת יחסי מין אנאליים, אולם טען כי הדבר נעשה בהסכמתה, וכאשר חשה בכאב הוא חדל מכך. הוא הוסיף והודה כי כתוצאה מאותו אקט מיני נגרם למתלוננת דימום בפי הטבעת, ועל כן הוביל אותה לבית החולים, וכאשר נשאל שם לסיבת הדימום הוא שיקר, הואיל (בלשונו) "לא רצינו להגיד שזוג חרדי עושה מין אנאלי" (עמ' 274 לפרוטוקול). את גרסתו, כי הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין אנאליים פעם אחת בלבד, תמך המערער בפרוטוקול דיון מבית-הדין הרבני (נ/1), שם נרשם מפי המתלוננת כי: "היה פעם אחת וניסה עוד". המערער הוסיף ואישר כי תופעת הדימום מפי הטבעת חזרה על עצמה, אולם הוסיף כי רופא כלשהו מנתניה אמר לו כי הגורם לכך אינו יחסי המין שקיים עם אשתו, אלא טחורים מהם סבלה המתלוננת מאז לידת בנם. עוד טען המערער בעדותו, כי המתלוננת הפלילה אותו מאחר ואיים להתגרש ממנה, וכי אביה הוא העומד מאחורי עלילת הכזב שנרקמה נגדו.

5.        בית-המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת על-פני זו של המערער, וכך אמר בעמ' 17 להכרעת הדין):

"המתלוננת העידה בפשטות ובחוסר תחכום, ניכר היה עליה שהיא מתקשה מאוד לספר ולחשוף את הפרטים האינטימיים והמעשים המיניים שביצע בה הנאשם ולכן הסבריה היו מצומצמים ולקוניים. גרסתה של המתלוננת היתה עקבית ואף לא נמצאו סתירות מהותיות בין דבריה בבית המשפט לבין הודעותיה במשטרה...".

           עוד נקבע, כי אין בכבישת תלונתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה, הואיל והיא נהגה כך עקב תחושות של בושה ומבוכה, חששה מפני המערער כי יפגע בה, ושהוריה לא יאמינו לה. ועוד נקבע, כי לעדותה של המתלוננת נמצאו תימוכין בראיות נוספות, והכוונה בעיקר למצבה הנפשי הקשה בימים שלאחר הגשת התלונה, שהיה בו כדי להעיד על כך שחוותה אירוע טראומתי. עובדה אחרונה זו בתוספת סימני חבלות על גופה ודימומים חוזרים מפי הטבעת שלה, שוב לא הותירו ספק כי המערער ביצע בה מעשי סדום מרובים, ולא אחד, כטענתו.

           גרסתו של המערער נדחתה אפוא, ולעניין זה קבע בית-המשפט:

"גרסתו... איננה מהימנה עלי היא בלתי סבירה ובלתי הגיונית ועומדת בסתירה לא רק לדבריהם של עדי התביעה המהימנים עלי, כי אם גם לאמור בתעודות הרפואיות. [המערער] לאחר ששמע את עדותם של עדי התביעה ניסה ליתן בעדותו הסברים לראיות הללו, ותוך כדי כך הגזים בתיאוריו והסבריו - שכאמור מעולם לא הוזכרו באמרתו במשטרה - עד כדי גיחוך.

זאת ועוד, [המערער] אף הרחיק לכת ו"האשים" את המתלוננת ללא בושה בכך שהיא זו שבקשה לקיים עמו יחסי מין אנאליים ... וכי גם בפעם הראשונה הוא עשה זאת רק מאחר והרגיש כי היא רוצה בכך" (עמ' 26 להכרעת-הדין).

           טענת המערער לפיה התלונה היא תולדה של עלילת שווא שמקורה באיומו להתגרש מהמתלוננת, נדחתה אף היא. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסה זו נסתרת על-פניה מעיון בפרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני, ממנו עולה כי היתה זו דווקא המתלוננת אשר בקשה להתגרש, בעוד שהמערער סרב לכך.

6.        בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת ההגנה, לפיה עולה מהודעותיה השונות של המתלוננת כי המערער ביצע בה מעשי סדום במקרה אחד בלבד. נקבע, כי אף שהמתלוננת נקטה בלשון "ניסיון" בעדותה בבית-הדין, כוונתה היתה לומר כי בפעמים האחרות לא עלה בידי המערער לבצע את זממו עד תום, ובלשונה:

"הוא היה, אבל לא הצליח, זו הכוונה שלי ... כשהוא גמר בחוץ לא בפנים זו הכוונה... לזה אני מתכוונת, הרי אני אמרתי לו להפסיק והוא היה ממשיך... והוא גמר בחוץ, לא בפי הטבעת, כן, בחוץ" (עמ' 63 לפרוטוקול).

           נקבע, כי אף בעובדה שבתעודה הרפואית מהיום בו נחשפה הפרשה (ת/2), סיפרה המתלוננת כי המערער ביצע בה מעשה סדום אחד בלבד, אין כדי לפגום בגרסתה. בית-המשפט המחוזי מצא כי אותה בדיקה נערכה בשעת לילה מאוחרת, ועקב אישיותה המופנמת של המתלוננת, מצבה הנפשי הקשה אותה עת, רגשות הבושה שחשה וקשיי ההתבטאות שלה, היא מיעטה בתיאור המעשים שבוצעו בה.

           כן נדחתה טענת המערער לפיה הדימומים בפי הטבעת של המתלוננת נגרמו כתוצאה מטחורים ולא יחסי מין כפויים, מאחר והתעודות הרפואיות שהוגשו לא תמכו באפשרות זו.

נימוקי הערעור